ביקורת חתונות בטראסק

גם בפנים לא היה נוח במיוחד. חלק גדול של שטח קבלת הפנים הוא דמוי מסדרון צר, והתחושה שאתה מקבל כאורח היא שאתה כל הזמן מפריע למישהו לעבור. הבר הארוך היה עמוס בחתיכים וחתיכות ( יכול להיות שאני נשמע כמו אמא של אשתי ?) והשירות היה מהיר ומחייך. לקחתי לי מרטיני (יכול להיות שאני שותה כמו אמא של אשתי ?) ויצאתי לסיור בעקבות האוכל.

ד'פלוס קיטשן, חברת הקייטרינג החדשה של קבוצת ד'פלוס, מתהדרת בשף ישראל אהרוני כמי שבנה והתווה את הקו הקולינרי של החברה. ובאמת, כשהמלצרית הניחה לי בצלחת סלט עוף אסיאתי ומשמאלי עמד האיש עם גבותיו, יצאתי מנקודת הנחה שבכל מה שנוגע לאוכל אני הולך ליהנות היום. ( האם צדקתי ? תשובות בהמשך )

בשלב החופה, הצפיפות של קבלת הפנים הפכה מחיסרון ליתרון, ויצרה ביחד עם חופת המוטות הפשוטה, אווירה חמה ואינטימית.
הזוג נכנס עם ביצוע של מיכל גבע לערב של יום בהיר של אפרים שמיר. הביצוע הוקלט במיוחד לכבוד החתונה ( החתן הוא מתופף מוכר בתעשייה וקרוב לצלחת...) .זו הפעם הראשונה ששמעתי זוג נכנס עם השיר הזה לחופה ואם תקשיבו למילים של שיר האהבה המקסים הזה (יש אחת שמחכה לי, היא תאיר לי את פניי, היא תצבע לי את הקשת ותדליק לי את חיי...) אולי תסכימו איתי שהוא כנראה יותר מתאים לחתונות, מ"בואי כלה" של אחינועם ניני או "מקודשת" של שרית חדד.

הכלה, שבחרה יחד עם החתן, לא להשתתף בקבלת הפנים הוצפה מהתרגשות ברגע שצעדה לחופה עם ההורים וראתה לראשונה את כל האורחים. היא לא יכלה לעצור את הדמעות והדביקה עוד מאה אורחים בדמעות שלה. מה שהפך את כל הכניסה וטקס החופה למרגשים ורטובים במיוחד.
הרב בן ציון ציוני, פיגורה מוכרת בענף החתונות, לא התאים את עצמו לאווירה החמימה שנוצרה בטקס, האנקדוטות שלו היו מעט שחוקות והוא נשמע כמו שדרן כדורגל נלהב שנקלע לסיטואציה במקרה. גם זה קורה...

מה שעוד יותר לא התאים לחופה, היו מסכי ה-VJ ששידרו על הקירות, ללא שום קשר, קטעי וידיאו של נופים שונים ומשונים. מישהו בטראסק, שכח כנראה להוציא לכמה דקות את התקע.
בסופו של דבר, הכוס נשברה, "שיר מספר שמונה" המצוין נשמע ברקע ( יונתי, תמתי, חמדתי...את שלי לי לי ואני רק שלך ) והתחיל שלב הנשיקות.

בסיום שלב הנשיקות החל שלב האכילה...זה הזמן לחזור לאהרוני. ובגלל שחשוב לי להיות ברור אני עובר לכתיבה בשיטת הנקודות :
1. האוכל היה טוב מאד. בעיקר האנטריקוט והסלמון שסחטו מכל יושבי השולחן מחמאות ( לא לטובה תיזכר מנה אחת לא ברורה שנראתה כמו ורסיה מתוחכמת של בורקס והטעם המוביל שלה היה שמן קנולה – לי, המלצרית אמרה שזו פסטייה, שיהיה... )
2. את המנות העיקריות ליוו תוספות וסלטים מגוונים וצבעוניים שנתנו תחושת " יש פה אוכל בריא " ( הרבה ירוקים למיניהם, סלק וגזר, בורגול, כרוב סיני, נבטים ושעועית לבנה )
3. על השולחן היו 5 סוגי סלטים ולחם מרוקאי – דבר שאפשר לחכות בסבלנות בשולחן אם לא רצית לבזבז את הזמן בעמידה בתור.
4. השירות היה... איך נאמר זאת בעדינות ?... לא היה שירות. והפער בין האוכל לשירות בלט מאד ( למרות שזה עדיף מהמצב ההפוך)
5. במה זה התבטא ? קנקני השתייה, הסלט והלחמים התרוקנו ולא מולאו שוב. אף אחד לא הציע לנו יין (למרות שהיו כוסות על השולחן), ומלצרית אחת בעמדת האנטריקוט דאגה להגיד לאורחים ש"רק בגללכם אנחנו עוד פה". ( יכול להיות שרק לי היה מזל רע ושאר האורחים קיבלו שירות מצוין... )
6. הקינוחים היו בסדר, שום דבר לכתוב עליו הביתה.

ולסיכום הנקודות הנ"ל – מחברה כמו ד'פלוס, שתמיד דואגת להוביל את הענף ברמת החדשנות והשירות, ציפיתי לקצת יותר...

אחרי האוכל, התחילה המסיבה. דני סידס הגיש בהצלחה מרובה מוזיקה שהיא על גבול מוזיקת החתונות. פעם מהצד החתונתי ,ע"ע יפיופה של אייל גולן, ופעם מהצד הייחודי , ע"ע Human של ה- killers. ובכל מקרה ללא רימיקסים או רעשי רקע מפריעים אחרים.

הקהל קיבל את הכול באהבה ובשכרות, והיה נראה שגם חוה אלברשטיין יכולה לגרום לו לרקוד...
ורק בשתיים וחצי, הזמן עשה את שלו, ועוד חתונה בטראסק נגמרה...