היום שאחרי

מאת: רועי גזית

בטח זה כבר קרה לכם פעם: פקחתם עיניים בבוקר והבטתם בשעון, צווחה קצרה והיסטרית נפלטה מכם כשראיתם שהשעה אחד עשרה ואתם באיחור של שלוש שעות לעבודה. בניתור חתולי קפצתם מהמיטה, לעבר ארון הבגדים והתחלתם ללבוש את הדבר הראשון שהיד שלכם תפסה. התיישבתם על המיטה לגרוב גרביים ורק אז נזכרתם שאתם בכלל מובטלים כבר חודש.
אנחת רווחה ותחושת הקלה הכניסו אותכם בחזרה למיטה.
כמו זוג פנסיונרים יהודים ועשירים ממיאמי ביץ אתם מתעוררים בחדר המלון שלכם, אין לכם דאגות, שטרות כסף מפוזרים ברחבי החדר וחוץ מלרדת ולאכול ארוחת בוקר אין לכם מה לעשות.  שוב החתונה מספקת לכם חוויה שספק אם תוכלו לשחזר אותה שוב בחייכם שמתחילים עכשיו.
היום שאחרי הוא יום של אגו טריפ אך מעל לכל הוא יום הקלישאות. אם יקום פעם מישהו שיחקור את הנושא באופן מדעי ויקליט את כל שיחות הטלפון שמתקיימות בין בני זוג טריים  לאורחיהם  מאמש ולנותני השרות למיניהם הוא ימצא התאמה כמעט מוחלטת, לא משנה אם מדובר בחתונה של 600 אורחים עם קייטרינג של תשעים דולר למנה באור עקיבא או בחתונה של 250 אורחים עם קייטרינג של עשרים דולר למנה בקיסריה.

כל השיחות דומות גם בגלל העובדה שכל החתונות בסופו של דבר דומות וגם בגלל שאנשים בשיחות היום שאחרי נוטים לומר את החלק של האמת שהחתן והכלה רוצים לשמוע גם אם היא לא לגמרי האמת. בשלב מסויים במהלך היום החתן והכלה משפרים את המיומנות שלהם בשיחות ומצליחים באופן תת מודע לשאוב את המילים שהם מחפשים מבני שיחתם.
ובכן, איך זה פועל ?
אתם שיכורי ניצחון מהאירוע של אמש. נדמה לכם שלא הייתה חתונה כשלכם מאז שבני אדם התחילו להתחתן ועד היום. אבל לתחושה הזאת, כמו לכל דבר בחיים, אתם צריכים לקבל חיזוק, והוא מגיע אליכם בסריה של שבעה טלפונים ממשפחה קרובה וחברים טובים. השיחות נשמעות כמובן אותו דבר. היה עשר, הכל, האוכל, גם התפוחי אדמה הקטנים והתקליטן, הבר, השמלה, החופה והרב לא האריך, היה משהו. החתונה הכי טובה שהייתי בה. באמת. לא סתם. באמת. באמת. שיהיה במזל.ביי.
 טוב, אחרי שבע שיחות כאלה האגו זורם לכם בדם במאה קמ"ש. אתם מתמכרים להרגשה, אתם בשמיים. יותר מרגש מהחופה עצמה. לאט לאט זרם הטלפונים נעצר. אבל אתם לא תתנו לזה לעצור לכם את ההיי הזה. אתם עוברים מפאסיביות לאקטיביות ומתחילים ליזום שיחות טלפון. אתם מתקשרים בתור התחלה לחברים פחות קרובים ומשפחה ממעגל שני וכשהם נגמרים אתם מוצאים את עצמכם מתקשרים לבת דודה של סבתא שלכם, שאתמול הייתה הפעם השנייה שראיתם אותה מאז הבריתה שלה.  במסווה של להגיד תודה על המתנה הנדיבה וההשתתפות בשמחה אתם מובילים את בן השיחה למקום שאתם רוצים ושואבים ממנו את המילים שעושות לכם כל כך טוב: השמלה, האולם, הפרגית, האווירה, היונים, הפרפרים, הזיקוקים, הסוסים. הכל היה עשר. משהו. באמת. אתם עוד שנייה גומרים. אתם רוצים עוד...עוד... מבט לרשימה מראה שכבר התקשרתם לכולם, אפילו לחברים של אחיכם הקטן בן ה-12. מה עושים?
מקרים חמורים יותר של התמכרות לאגו טריפ הזה מובילים לשיחות טלפון לנותני השירות למיניהם. שם הסם חזק יותר אבל גם מסוכן יותר. "זאת החתונה הכי טובה שצילמתי א פעם, כל כך הרבה חברה צעירים, אף פעם לא נהנתי ככה ונשארתי עד מאוחר כזה, סחטיין שיחקתם אותה". אומר לכם הצלם ומנסה להיזכר בשמות שלכם. "אתמול הבנתי למה אני מתעסק בתחום הזה, מאז שנולדו לי התאומות לא התרגשתי ככה" אומר לכם התקליטן שרק אתמול נראה כמו אחד שהולך לקבל הרעלת דם מוזיקלית מהשירים שבחרתם.
 אם בשיחות עם האורחים עוד היה שמץ של אמת, כאן השיחות הופכות מכניות לחלוטין. (אל תצפו באמתו שצלם או תקליטן שהיו כבר החודש בעשרים ושלוש חתונות יתרגשו מהחתונה שלכם).
למרות זאת בשיחות עם חברים ומשפחה אתם נוטים לציין את העובדה שדוד מהקייטרינג וחיה המעצבת אמרו שזאת החתונה הכי יפה שהם היו בה. רק לאחר מספר שנים אתם הופכים להיות מספיק בוגרים ומוכנים להכיר בעובדה שהם בטח אומרים את זה לכל אחד.     
                                                                                                                       
תם אך לא נשלם, היום שאחרי הופך להיות היומיים שאחרי והשבוע שאחרי עד שמתנקה לכם כל האגו מהגוף. אחרי שבועיים שלושה כשאתם מקבלים את הוידאו והתמונות אתם זוכים לעוד מנה של נחת במינון נמוך יותר. לאט לאט החיים מתאחים וחוזרים לשגרתם, החתונה מתרחקת באופק והופכת להיות זיכרון מתוק.  
אני ממליץ לאלו שרוצים להמשיך ולהתענג על החלום המתוק, לצאת לירח דבש שלהם יום אחרי החתונה, להנות מהתחושה הנהדרת הזאת עוד איזה שבועיים שלושה ולא לראות איך העולם שוכח מהר כל כך את החתונה שלכם.