חתונה בלאס וגאס

מאת: רועי גזית

זה קורה כמעט לכל מי שעומד להתחתן. באיזשהו שלב, בדרך כלל בתחילת הדרך הארוכה והמתישה לחופה, עוד לפני שמספרים להורים על המאורע המשמח מזדחל לו לאיטו הרעיון לעשות חתונה אחרת. לא פלא. כבר 15 שנה, בואו נודה על האמת, שחתונות בארץ נראות כמעט אותו דבר. אמנם הדי.ג'יי החליף את הלהקה והקבבון טלה עם טחינה ירוקה את הסיגרים הממולאים בבשר אבל 400 האורחים הם אותם 400 אורחים, הצ'ק הוא אותו צ'ק והבדיחות השחוקות של כבוד הרב הן בדיוק, אבל בדיוק אותן בדיחות שחוקות של כבוד הרב.

לרוב, הרצון לחתונה אחרת נתקל באופוזיציה הורית תקיפה ומאיימת שמובלת ע"י האמהות. אם הסטאטוס "כלה בדרך" מאופיין בנגיעות קלות של נפש מעורערת, אזי הסטאטוס  "אמא לכלה/חתן שבדרך" הוא מפגן יום העצמאות של טירוף ושיגעון. רק השבוע פנתה אלי לייעוץ לפני החתונה אמא של כלה שבדרך ואמרה לי " החלום שלי זה לעשות חתונה בתוך אוהל בדואי עם נרגילות ופיתות עם לבנה אבל לבת שלי יש כל מיני ג'וקים בראש, היא רוצה להתחתן בטירה ישנה עם אח".

במקרים בודדים, הרצון לחתונה אחרת מתורגם למציאות. לרוב, ההשתדלות המוגזמת ל"משהו אחר" מפספסת את המטרה, אבל ישנם מקרים נדירים של חתונות שמעניין לכתוב עליהן, ואולי אפילו ללמוד מהן כמו זו המדוברת.

אפרת ועמית, נושקים לשלושים, כל אחד מכיוון אחר, החליטו להתחתן. שבעי חתונות "רגילות" ישבו וחשבו איך ואיפה, כמה ולמה. עוד לפני שכל השאר היה ברור, על דבר אחד הם הסכימו: הם רוצים את זה קצת אחרת, באופן שיתאים להם והם לא רוצים בחתונה אף אחד שאין להם קשר אליו או שלא מכיר אותם באופן אישי.

הקורבן הראשון של ההחלטה היה כבוד הרב. טוב, אחרי שהוקרב הקורבן הראשון על מזבח האידיאולוגיה החתונתית שלהם, כבר אפשר היה להתחיל לעגל פינות . נבחרו די.ג'יי וצלם מ"הרחוב", וגם המלצרים והברמנים לא נאלצו לחיות שבוע עם בני המשפחה כדי לענות על הקריטריון המחמיר. ניחא. נבחר גם היום (שישי בערב) ונבחר גם המקום (קיסריה)

בכל מקרה, רב או לא רב, הם רצו לערוך טקס. והנה לכם רעיון יפה. מצאו מנחה לטקס, לא אברי גלעד, יאיר לפיד או מותג אופנתי אחר אלא סתם חבר עם משקפיים מן השורה, שעלה בסנדלים ומכנס קצר לתוך חופה בנויה ככל חופה, וסיפר בקצרה ובהומור על בני הזוג וסיפור אהבתם, משבץ בסיפורו גם משפטים מתוך הטקס היהודי המקורי כמו "שוש תשיש ותגל הכלה" וכו'. בהמשך ניתנו לשני נציגים: אביו של החתן ואחיה של הכלה עד שלוש דקות לברך את הזוג, ובסוף הטקס נשברו שתי כוסות ונשמע שיר יציאה מהחופה, ממש כמו בחתונה "רגילה".

אחר כך הוגש בשר טרפה, נרקדו ריקודים והוגשו קינוחים חלביים. בהמשך, בפורום מצומצם יותר, צ'קים נספרו, קללות הסתננו וחשבונות נפתחו וגם נסגרו.

חוץ מחשבון אחד כמובן, החשבון עם המדינה. אמנם החבר שערך את הטקס הוא אזרח שומר חוק, אך החוק בישראל אומר שהרבנות היא הגוף היחיד המוסמך לערוך פה חתונות. אם כך, שתי אופציות עמדו בפני הזוג שלנו כדי שהמדינה תכיר בנישואיהם. לסור לרבנות הקרובה לביתם ולערוך שם טקס קצר נוסף, או לסובב את הגלובוס ולחפש מדינה אחרת שתחתן אותם.

רוב הזוגות שבוחרים להתחתן בחו"ל עושים זאת מחוסר ברירה, אבל במקרה שלנו מדובר בשני יהודים כשרים גלאט שבחרו להמשיך את חווית החתונה האחרת שלהם מעבר לים. ולא סתם בקפריסין הקטנה או בסופ"ש בפראג ב- 129 יורו בדקה ה-90, אלא הרחק בלאס וגאס המהבהבת והמהממת (זה סתם נשמע טוב, אני לא באמת חושב ככה). כן, לאס וגאס, עיר החטאים שהקשר היחיד בין תעשיית ההימורים שלה לבין נישואים הוא סיכויי ההצלחה.
ולהלן המשך הסיפור מלווה בפרטים הפרוצדוראליים אם חשקה נפשכם להתחתן בנבאדה.

חמושים בחיוך ופספורט הגיעו אפרת ועמית לבניין העירייה (פתוח כל יום משמונה בבוקר עד חצות) חתמו על מסמך שמצהיר על רווקותם, שילמו 59$ ויצאו החוצה. מחוץ לבניין העירייה חיכו להם ספסרי חתונות והציעו את מרכולתם המגוונת, רק תנו לזה שם (just name it) : חתונה עם אלביס, חתונה בקזינו, עם צלם, בלי צלם, חתונה במסוק, חתונה בגרנד קניון,חתונה רומנטית, חתונה אקסטרווגנטית, ועוד. הזוג שלנו בחר במסלול הזול והמהיר שעלה 200$ כולל טיפים וכולל הסעה למקום החתונה בלימוזינה. החתונה נערכה ב- chapel  שזה בשפה הנוצרית כנסייה, אבל כזכור לכם הזוג שלנו לא היה מעוניין בסממנים דתיים כלשהם בחתונתו לכן נשתמש בתרגום הנוח יותר "בית תפילה".  ובכן, "בבית התפילה" יש כמה חדרים, כל אחד מהם בסגנון תקופתי אחר והזוג שלנו, לבוש במכנסיים קצרים וכפכפים, בחר דווקא בחדר בסגנון ימי הביניים, אולי כהתרסה לחוק הישראלי המיושן והחשוך המונע חתונות שלא על פי החליל האורתודוכסי.

אחרי טקס קצר של חמש דקות שכולל החלפת נדרים וטבעות מול שני עדים (בתוספת תשלום אם אין לכם קרובי משפחה באזור) הכריז עורך הטקס (שבלי להיות קטנוניים נציין את העובדה הברורה שאין לו קשר אישי עם הזוג) שעכשיו, סוף סוף, הזוג שלנו הם בעל ואישה לכל דבר, לפחות בעיניו ובעיני החוק האמריקאי.

את האישור מבית התפילה שולחים לאישור בירוקראטי אחרון בתוספת 10$ ( את הכתובת המדויקת תקבלו שם) ואחרי חודש מקבלים הביתה את האישור החוקי הכתוב על הנישואים. את האישור הזה מתרגמים לעברית אצל נוטריון, ומגישים למשרד הפנים שאמור בסופו של דבר לתת את הגושפנקא האחרונה והישראלית להיותכם בעל ואישה. מזל טוב.

לסיכום, לא מוכרחים לטוס עד לאס וגאס להתחתן כדי שהחתונה תהיה אחרת (למרות שתודו שזה אחלה קטע, בטח כשזה משתלב עם ירח הדבש). חתונה אחרת לא צריכה להיות שונה ב- 180 מעלות מהשטאנץ המוכר והמאוס והחתונה שנערכה בארץ היא דוגמא מקסימה לכך: היציקה של תוכן אישי לטקס הנישואים היא זאת שעשתה את ההבדל הגדול באירוע, שחוץ מהיותו לא כשר נערך לפי כל חוקי המשחק הרגילים. אז גם אם החתונה שלכם מתוכננת להיות כשרה ולפי הספר, אל תסתפקו בלהיות אורחי כבוד בחתונה ואל תוותרו על חותם אישי משלכם באירוע.